הפוסט הזה הוא הראשון מתוך סדרה של פוסטים שתעקוב אחרי תלאותי בדרך למשקל הרצוי. התלבטתי הרבה אם לחשוף את עצמי ככה, להודות בפה מלא (תרתי משמע) "אני שמנה" ולהעניק לכן הצצה לחיים האישיים שלי, ובסוף החלטתי שכן כי א. אולי אני אתן לעוד מישהי מוטיבציה ו-ב. אני מקווה שהלא-נעים-לי יגרום לי להתמיד בדיאטה ולרזות, ולו רק כדי שלא אצטרך לדווח פה שנכשלתי.
פוסטים בנושא יעלו אחת לשבועיים-שלושה, בנוסף, ולא במקום חלילה לפוסטים הרגילים על השקות, מוצרים, מדריכים והווי חיי המאפרת.
אז ברוכות הבאות ליומן הדיאטה שלי. המטרה: 15 ק"ג פחות, הדרך: ביקור שבועי בקבוצת ההרזיה של חלי ממן והליכות 3 פעמים בשבוע (אם כי לא תמיד זה מסתדר עם העבודה והחיים) עם חברה מהמושב.
אף פעם לא הייתי רזה, וחשוב מכך תמיד הרגשתי שמנמונת, מלאה במקומות הנכונים וגם בכמה שלא (אפילו שעכשיו כשאני מסתכלת על תמונות מגיל העשרה אני מגלה שהיה לי גוף לא רע בכלל); אני מתחילה בזה כדי שתבינו את הקושי שלי להודות שאני כבר לא שמנמונת אלא שמנה. נכון, אני לא במצב שבו המשקל שלי מהווה סיכון בריאותי ואני עדיין יכולה לרכוש בגדים בחנויות "רגילות", אבל בים כבר שנים שלא העזתי להיות בלי גופיה, והבטן שלי עושה תחרות עם הקיר מי מסנוור יותר, והשנה אפילו רכשתי בגד ים שלם (שזה הכי "של אמהות" בעולם מבחינתי) ונמאס לי.
אף פעם לא הייתי רזה, אבל זה לא השפיע על חיי החברה שלי. עד שהתמסדתי הייתי פלרטטנית בטירוף, התחלתי עם בחורים בלי בעיה (היו שנים שזה היה אפילו סוג של תחביב) ו(כמעט) תמיד השגתי את מי שרציתי. לא התביישתי בגוף שלי, כי כמו שידיד טוב אמר לי פעם - אני לא צריכה לטרוח להסתיר את הבטן, גם ככה המבט נתקע באזור החזה... רק שמאז השמנתי, והשמנתי, ועם 15 ק"ג יותר מאז אני חוששת שאפילו הפרופורציות כבר לא לטובתי, ופתאום, לראשונה בחיי, אני מרגישה שהעובדה שאני שמנה (אני אכתוב את זה שוב ושוב, עד שהדחף לנחם את עצמי בשוקולד יעלם, עד שהיעד יושג) מונעת ממני להשיג דברים, מהווה תירוץ נוח עבורי לדחות דברים שהם מחוץ לcomfort zone שלי.
ואני לא אוהבת לתרץ, בטח לא לעצמי, ואני עוד יותר לא אוהבת לא לעמוד ביעדים, אבל היה לי מאד נוח לדחות את הדיאטה הכל כך נחוצה הזו כי "אני לא מצליחה לאכול מסודר עם הקטנה בבית" ו"אני מתמקדת עכשיו במשפחה ובקריירה, אין לי זמן להתמקד בעצמי" ו"אני לא יכולה להתחייב לחדר כושר, אין לי מתי ללכת" וכמובן "אנחנו צריכים את הכסף לדברים חשובים יותר, אני יכולה פשוט לסתום את הפה ולרזות לבד". אז זהו, שלא, נורא קל לוותר לעצמי כשזו רק אני, אני מאד מבינה אותי כשאני רוצה ללכת למקס ברנר עם חברה, ואני מאד מבינה אותי כשאין לי כח לצאת בערב להליכה כי השניה חזרתי מהעבודה, וזה לא עובד לבד.
אז חיכיתי, חיכיתי שהבנות יגדלו, שהבית יהיה מסודר תמידית, שהעסק ינהל את עצמו ושכל שאר התירוצים שלי יסתיימו, ואז הציעו לי (אחרי שוידאו שהBMI שלי אכן מצדיק דיאטה) לנסות את הדיאטה של חלי ממן ל-3 חודשים ולסקר את התהליך, ומגדל הקלפים של התירוצים שבניתי קרס. כי איך אבא שלי תמיד אמר: נותנים לך? תקח!
אז לקחתי. מצאתי ערב שאני לא מלמדת בו, שעה מספיק מאוחרת שלא תפריע לי לאפר את הכלות שלי ובנות משפחתן, ומיקום נוח יחסית, והלכתי למפגש הראשון שלי בקבוצה. על הדיאטה של חלי ממן שמעתי עוד קודם, כשקולגה ירדה בזכותה במשקל בצורה מעוררת הערצה, אבל אני סקפטית לגבי קבוצות תמיכה, ולמודת דיאטות, ולא חשבתי שיהיה לה מה לחדש לי.
אחרי מפגש אחד אני עדיין מאד ספקטית לגבי תרומתה של הקבוצה, אבל המדריכה מצויינת, שמנה לשעבר (זה תמיד יותר קל להקשיב למישהו שעבר את מה שאתה עובר), בוגרת השיטה בעצמה, מצחיקה, עם זיכרון מעורר הערצה לשמות ודימויים משעשעים אותם היא חולקת במהלך המפגש. אני מקווה שהידיעה שאני נשקלת מולה פעם בשבוע בשילוב עם הכתיבה כאן תגרום לי לדבוק בתפריט, שכבר נתקלתי בנוחים ומגוונים ממנו, אבל הוא בהחלט נוח למי שלא בעייתי באוכל כמוני.
אין פה קסמים; תפריט דל קלוריות, בלי הרבה פחמימות ושומנים, שש ארוחות קטנות לאורך היום, מנת פינוק שבועית אחת כדי לא להרגיש ששאבו את כל ההנאה מהאוכל, והרבה משפטי מוטיבציה שמבהירים שעם קצת רצון וקצת יכולת...
תאחלו לי בהצלחה, ואינשאללה בספטמבר אני כבר (שוב) בבקיני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה