קצת נעלמתי, אני יודעת, הרבה יותר קל להחליט שאני מוותרת לעצמי מאשר להודות בזה בפומבי בפני אחרים.
אבל נתחיל בסוף, ונגזור אחורה- עליתי קילו, בשבוע. אני יכולה לתרץ שזה בגלל שזה היה שבוע היומולדת של בתי והבית היה מלא עוגות וממתקים ושוקולדים בלגיים איכותיים בצורות שונות ומשונות (יכולים לראות ולהתגרות כאן) אבל זה תוצר של תהליך שעובר עלי בשבועות האחרונים (למרות ששבוע קודם דווקא ירדתי 400 ג'), כמו גם חוסר יכולת איפוק ודחיית סיפוקים שמלווה אותי בכל תחומי החיים.
אני טל ואני תוצר של תרבות האינסטנט, אני רוצה הכל כאן ועכשיו, לא אוהבת תהליכים ארוכים, לא בחיים הפרטיים, לא בחיים המקצועיים, לא בכלל. כשחילקו סבלנות אני עמדתי בתור אחר כנראה, כי לא קיבלתי בכלל, ואם משהו לא קורה מהר אני מתייאשת.
וזו הבעיה, אני לא יורדת במשקל מספיק מהר, אני לא רואה ומרגישה שינוי חיצוני, רק מתבאסת כל היום שאני לא אוכלת מה שאני רוצה מתי שאני רוצה.
אז כן, אכתוב במאמר מוסגר, שהקילו הזה בהחלט טלטל אותי, לא חשבתי שאפשר לעלות קילו בשבוע, ובהתחלה תהיתי איך זה קרה, האשמתי את הגלולות, את הספורט שאני עושה (כן, אני עושה ספורט!) ואז נזכרתי בכל המתוקים שזללתי, ואין מה לעשות, הגודל לא קבוע, לפחות בכל הנוגע למספר הקלוריות שכל דבר מכיל, אבל גם הטלטלה הזו לא החזיקה יותר מדי.
נכון, יש לי נסיבות מקלות- בארבעת הימים האחרונים אני סובלת מכאבי שיניים שגרועים יותר מהצירים שסבלתי בשתי הלידות גם יחד, וכשאני סובלת אני לא רואה סיבה להוסיף לעצמי סבל. אבל הנסיבות המקלות לא משיגות לי הנחה במאזניים, הקילו הזה כנראה לא ירד מעצמו בשבוע הקרוב.
בדרך לפגישה האחרונה, עוד לפני שגיליתי שהייתי ילדה רעה מאד, הרהרתי בהבנה (גל, המדריכה אומרת את זה כבר הרבה זמן, לי זה נתפס עכשיו) שדיאטה זה לכל החיים. אצלי בראש הציפייה היתה תמיד "הנה, אני אחזיק מעמד 5 חודשים, אוריד את מה שרציתי ואוכל לחזור לשגרה", אבל זה לא נכון, כי החזרה לשגרה תחזיר את כל אותם קילוגרמים חזרה לחיקי. ואם דיאטה היא לכל החיים, צריך להשלים עם זה שלפעמים עושים בה הפסקות, ליומיים בחופשה באילת, לשבוע רווי אירועים משפחתיים או לשבוע של דיכאון ורחמים עצמיים, אבל מתוך ידיעה שזו הפסקה, לא סיום, חופשה קצרה מהדיאטה, ממש כמו חופשה מהעבודה, שלאחריה חוזרים לשגרה.
מה שהוביל אותי להבנה השניה- אני לא מצאתי עדין את האחת, הדיאטה שאני מסוגלת לחיות על פיה מעכשיו ועד עולם.
הדיאטה של חלי ממן טובה, הקבוצה מצויינת, אבל התפריט נוקשה מדי עבורי. זו דיאטה נהדרת למי שאוהב שאומרים לו מה לעשות, שפורח במסגרות ומשחרר כל רסן כשאין לו מסגרת ברורה של נכון ולא נכון, של אסור ומותר. יש הרבה אנשים כאלה. אלה אותם אנשים, לרוב, שיישרו את העוגה, שירדו על פיינט של בן אנד גריס, שיתקעו שתי לאפות באותה ארוחה. אני מכירה הרבה כאלה, את אבי, למשל, אני מנסה לשכנע בכל תוקף שיצטרף לקבוצה, היא תוכל לעזור לו פלאים.
אני לעומת זאת סולדת ממסגרות, לא סתם אני עצמאית. כשמציבים לי מסגרת אני רק חושבת איך לפרוץ אותה, איפה אני יכולה לעגל פינות מבלי שיעלו עלי, וזו לא דרך לנהל דיאטה, שלא לדבר על חיים.
ובתוך כל המחשבות הללו על ההתאמה של הדיאטה לחיי עולה תמיד גם קול קטן שתוהה- למה לך דיאטה? ואני לא בטוחה לגבי התשובה. כן, אני שמנה מדי לטעמי, אבל גם אם אהיה רזה, יפה הרי לא אהיה, כך שמבחינת הערכה עצמית הדיאטה לא תועיל יותר מדי. מבחינה בריאותית אני בסדר, בעלולי אוהב אותי גם עם הקילוגרמים העודפים, ואני יותר מדי נהנית לאפות וליצור פרלינים מכדי לוותר על זה. בשורה התחתונה אני לא בטוחה שהמחיר שאני משלמת כשמנה הוא גבוה מהמחיר שאשלם כרזה (וברור לי שבכל אחד מהמשקלים המיר מתבטא בדברים אחרים)
אני אמשיך ללכת בחודש הקרוב לקבוצה, ואשתדל לא לבלוס כאוות רצוני אלא מתוך מודעות, אבל את החלום של להשיל 15 ק"ג זנחתי.
אני טל וכנראה שלעולם לא אהיה רזה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה