לא קל להיות עצמאית. מעבר לעובדה שצריך כל הזמן לעבוד כדי להשיג עבודה, ושבעסקים קטנים העובדת היא גם המנהלת, אשת יחסי הציבור, מנהלת החשבונות, המזכירה והמנקה (פוסט בנושא בקרוב), לפעמים זה פשוט בודד.
כשעובדים בארגון או חברה יש תקשורת עם אנשים קבועים, וכמעט תמיד מוצאים מתוכם מישהו שיש איתו קליק ואפשר לשבת איתו בארוחות צהריים והפסקות ולתייעץ לגבי העבודה או סתם להוציא קיטור.
כעצמאי זה שונה. הבעלול, עם כל אהבתו אלי, מרגיש שעצם העובדה שהוא כבר יודע את ההבדל בין מסקרה לאייליינר ומכיר שמות של חברות מקצועיות (ואף נשלח לא פעם ולא פעמיים לרכוש איפור לבדו), זה די והותר ואת ההתלהבות שלי מהצללית החדשה שקניתי אני מתבקשת לשמור למישהו אחרת. ותכלס, אני לא מאשימה אותו, חצי מהזמן אני נרדמת עוד לפני שהוא מגיע לפואנטה בסיפורי התאילנדים שלו... (האדון מנהל עבודה בגד"ש)
ולא רק את הגילויים החדשים של מוצרים (או יותר מרגש- שימושים חדשים למוצרים שכבר יש לי) אין תמיד עם מי לחלוק, גם את התסכולים מלקוחות מעצבנים, מצלמים שמבקשים ממני לעבוד בשביל שכר רעב ועוד להגיד תודה (כי הם משלמים ולא רק נותנים לי קרדיט), או סתם לשתף בכל מה שקורה במקצוע הבכלל לא פשוט הזה.
אז נכון, יש לי את הבלוג הזה בו אני פורקת, ויש אפילו שניים שלושה קוראים (תודה לכם, זה עוזר לי להרגיש קצת פחות כמו בת 12 שכותבת יומן), ויש פורומים שונים אבל עדין היה חוסר...
בפורומים, כל אחד יכול לגלוש, לקרוא, להגיב, ולהסיק מסקנות. זו קהילה פתוחה שזה דבר נהדר, אבל לא מקום שבו אני ארגיש בנוח לכתוב תחת שמי תלונות וקשיים. בכל זאת ביצה והכל... אסור לשרוף גשרים (אולי יום אחד הצלם הקמצן יזכה בפרוייקט אדיר ויקרא לי?)
כנראה שלא הייתי היחידה שהרגישה כך, ולפני כמעט שנה (היתכן?) הקימה מאפרת קולגה, אלונה עילם, קומונה סגורה למאפרות. בקומונה חברות כארבע עשרה מאפרות, כולן עצמאיות, כולן עם ניסיון- החל מאלה שסיימו את הקורס כשאני הייתי בחטיבת ביניים (ועדין נראות כמו בנות 20 הכלבות), וכלה במאפרות שסיימו לפני שנתיים-שלוש. הקומונה מהווה בעצם קבוצת תמיכה, מקום להתעדכנות בחידושים וטכניקות אחרות, ורשת בה מאפרות מפרגנות זו לזו (במילים ובעבודות כשאפשר) למרות שעל פניו כולנו מתחרות פחות או יותר על אותו שוק.
לפני כמה חודשים שידרגנו את הקומונה עוד יותר והתחלנו לקיים מפגשים סגורים, מתוך האמונה שלכל אחת מאיתנו יש מה ללמד את היתר, והשתלמויות בחינם (ועוד עם ארוחה חלבית שווה) זה תמיד כיף. אחת לכמה חודשים אנחנו נפגשות בשישי בצהריים, כל אחת מביאה משהו טעים, אוכלות, מקשקשות , מתעדכנות ואז עוברות למנה העיקרית: הרצאה או הדגמה של אחת מבנות הקומונה. בהרצאה הראשונה היתה זו עדי מאור-סיסו שהעבירה הרצאה על שיווק. תחום שבו היא חידשה גם לותיקות ביותר...
אתמול התקיים המפגש השני. לצערי חלק נעדרו מסיבות שונות, אך עדין היינו בהרכב מכובד ונהננו מאד. יעל דרוקמן, שהיא אחת ממאפרות הכלות המוערכות, ואשה מדהימה בפני עצמה, העבירה לנו הדגמה על חברת קומונה אחרת, טלי כץ פליין. יעל לא חסכה בטיפים, חלקה איתנו את שיטות העבודה שלה, והכי חשוב- נתנה לנו לחטט לה במזוודה כאוות נפשנו.
כמו מכל מפגש כזה אני יוצאת מהפגישות מלאת מוטיבציה להמשך, המפגש הוא ממש בגדר מילוי מצברים מבחינתי, והטיפים שאני לוקחת מכל הרצאה הם בגדר בונוס שווה במיוחד. אני חושבת שגם לעצמאים בתחומים אחרים שווה להקים קבוצות כאלה, בהן חולקים ידע ומעשירים זה את זה.
ותכלס מי עוד ישב איתי שעות כדי לדבר על ההבדל בגוון של הצללית הכחולה ירוקה הזאת מהצללית הכחולה ירוקה ההיא?!
בנות, היה כיף, כרגיל, מי מעבירה את המפגש הבא? :)
כשעובדים בארגון או חברה יש תקשורת עם אנשים קבועים, וכמעט תמיד מוצאים מתוכם מישהו שיש איתו קליק ואפשר לשבת איתו בארוחות צהריים והפסקות ולתייעץ לגבי העבודה או סתם להוציא קיטור.
כעצמאי זה שונה. הבעלול, עם כל אהבתו אלי, מרגיש שעצם העובדה שהוא כבר יודע את ההבדל בין מסקרה לאייליינר ומכיר שמות של חברות מקצועיות (ואף נשלח לא פעם ולא פעמיים לרכוש איפור לבדו), זה די והותר ואת ההתלהבות שלי מהצללית החדשה שקניתי אני מתבקשת לשמור למישהו אחרת. ותכלס, אני לא מאשימה אותו, חצי מהזמן אני נרדמת עוד לפני שהוא מגיע לפואנטה בסיפורי התאילנדים שלו... (האדון מנהל עבודה בגד"ש)
ולא רק את הגילויים החדשים של מוצרים (או יותר מרגש- שימושים חדשים למוצרים שכבר יש לי) אין תמיד עם מי לחלוק, גם את התסכולים מלקוחות מעצבנים, מצלמים שמבקשים ממני לעבוד בשביל שכר רעב ועוד להגיד תודה (כי הם משלמים ולא רק נותנים לי קרדיט), או סתם לשתף בכל מה שקורה במקצוע הבכלל לא פשוט הזה.
מפגש קומונה, שנת 2050. תייגו את עצמכן :)
אז נכון, יש לי את הבלוג הזה בו אני פורקת, ויש אפילו שניים שלושה קוראים (תודה לכם, זה עוזר לי להרגיש קצת פחות כמו בת 12 שכותבת יומן), ויש פורומים שונים אבל עדין היה חוסר...
בפורומים, כל אחד יכול לגלוש, לקרוא, להגיב, ולהסיק מסקנות. זו קהילה פתוחה שזה דבר נהדר, אבל לא מקום שבו אני ארגיש בנוח לכתוב תחת שמי תלונות וקשיים. בכל זאת ביצה והכל... אסור לשרוף גשרים (אולי יום אחד הצלם הקמצן יזכה בפרוייקט אדיר ויקרא לי?)
כנראה שלא הייתי היחידה שהרגישה כך, ולפני כמעט שנה (היתכן?) הקימה מאפרת קולגה, אלונה עילם, קומונה סגורה למאפרות. בקומונה חברות כארבע עשרה מאפרות, כולן עצמאיות, כולן עם ניסיון- החל מאלה שסיימו את הקורס כשאני הייתי בחטיבת ביניים (ועדין נראות כמו בנות 20 הכלבות), וכלה במאפרות שסיימו לפני שנתיים-שלוש. הקומונה מהווה בעצם קבוצת תמיכה, מקום להתעדכנות בחידושים וטכניקות אחרות, ורשת בה מאפרות מפרגנות זו לזו (במילים ובעבודות כשאפשר) למרות שעל פניו כולנו מתחרות פחות או יותר על אותו שוק.
לפני כמה חודשים שידרגנו את הקומונה עוד יותר והתחלנו לקיים מפגשים סגורים, מתוך האמונה שלכל אחת מאיתנו יש מה ללמד את היתר, והשתלמויות בחינם (ועוד עם ארוחה חלבית שווה) זה תמיד כיף. אחת לכמה חודשים אנחנו נפגשות בשישי בצהריים, כל אחת מביאה משהו טעים, אוכלות, מקשקשות , מתעדכנות ואז עוברות למנה העיקרית: הרצאה או הדגמה של אחת מבנות הקומונה. בהרצאה הראשונה היתה זו עדי מאור-סיסו שהעבירה הרצאה על שיווק. תחום שבו היא חידשה גם לותיקות ביותר...
אתמול התקיים המפגש השני. לצערי חלק נעדרו מסיבות שונות, אך עדין היינו בהרכב מכובד ונהננו מאד. יעל דרוקמן, שהיא אחת ממאפרות הכלות המוערכות, ואשה מדהימה בפני עצמה, העבירה לנו הדגמה על חברת קומונה אחרת, טלי כץ פליין. יעל לא חסכה בטיפים, חלקה איתנו את שיטות העבודה שלה, והכי חשוב- נתנה לנו לחטט לה במזוודה כאוות נפשנו.
כמו מכל מפגש כזה אני יוצאת מהפגישות מלאת מוטיבציה להמשך, המפגש הוא ממש בגדר מילוי מצברים מבחינתי, והטיפים שאני לוקחת מכל הרצאה הם בגדר בונוס שווה במיוחד. אני חושבת שגם לעצמאים בתחומים אחרים שווה להקים קבוצות כאלה, בהן חולקים ידע ומעשירים זה את זה.
ותכלס מי עוד ישב איתי שעות כדי לדבר על ההבדל בגוון של הצללית הכחולה ירוקה הזאת מהצללית הכחולה ירוקה ההיא?!
בנות, היה כיף, כרגיל, מי מעבירה את המפגש הבא? :)
